מבחר מתוך עשרת קטעי דבר אלוהים על "עבודה והיווכחות" חלק 4

מבחר מתוך עשרת קטעי דבר אלוהים על "עבודה והיווכחות" חלק 4 | ברק ממזרח - דקלומי דבר האלוהים

האל הכול יכול אומר:"34. זה מכבר, מסורות תרבותיות והשקפות מנטליות מבוססות מטילות צל על רוחו הטהורה והתמימה של האדם.
הן תקפו את נפשו של האדם ללא אנושיות כהוא זה, כאילו הן נטולות כל רגש או תפיסה של "עצמי". השיטות של השדים האלה אכזריות במיוחד, ונדמה ש"חינוך" ו"טיפוח" הפכו לשיטות המסורתיות ששר השדים משתמש בהן לשחוט את האדם. באמצעות "התורה העמוקה" שלו, הוא מכסה את נפשו המכוערת לגמרי, ולובש עור של כבש כדי לזכות באמונו של האדם ואז לנצל זאת בשנתו של האדם, כדי לטרוף אותו כליל. האנושות המסכנה – איך בני האדם היו יכולים לדעת שהארץ שבה הם גדלו היא ארצו של השטן, ושזה שגידל אותם הוא למעשה אויב שפוגע בהם? אולם האדם לא מתעורר כלל. לאחר שהוא סיפק את רעבו וצימאונו, הוא מתכונן להשיב להוריו על "האדיבות" שהם הפגינו כלפיו בילדותו. כזה הוא האדם. כיום, הוא עדיין לא יודע שהשר שגידל אותו הוא אויבו. העולם מכוסה בעצמות המתים. השטן חוגג בשיגעון בלי הפסקה וממשיך לטרוף את בשרו ודמו של האדם ב"שאול". הוא חולק קבר עם שלדי אדם ומנסה לשווא לבלוע את שאריות הגוף המרופט של האדם. אולם האדם עדיין לא מודע לכך, והוא מעולם התייחס אל השטן כאל אויבו, אלא שהוא משרת אותו בלב שלם. בני אדם מסואבים כאלה פשוט לא מסוגלים להכיר את אלוהים. האם קל לאלוהים להתגלם כבשר ודם ולבוא אל קרב בני האדם, כדי לבצע את כל עבודת הישועה שלו? איך ייתכן שהאדם, שכבר צלל למעמקי השאול, יוכל לעמוד בדרישותיו של אלוהים?

מתוך 'עבודה והיווכחות (9)' ב'הדבר מופיע בבשר'

35. אלוהים הדיר שינה מעיניו לילות רבים כדי לבצע את העבודה של האנושות. מלמעלה ועד למעמקים, הוא ירד אל הגיהינום שבו האדם חי כדי להעביר את ימיו עם האדם. הוא מעולם לא התלונן על מצב המחיה העלוב בקרב בני האדם ולא הוכיח את האדם על מרדנותו, אלא שהוא סובל השפלה מאין כמוה בעת שהוא מבצע את עבודתו באופן אישי. איך ייתכן שמקומו של אלוהים יהיה בגיהינום? איך ייתכן שהוא יעביר את חייו בגיהינום? אולם למען כל האנושות, וכדי שהאנושות כולה תוכל למצוא מנוח כמה שיותר מהר, אלוהים סבל השפלות ועוולות כדי לרדת ארצה, ונכנס באופן אישי ל"גיהינום" ול"שאול", אל גוב האריות, כדי להושיע את האדם. איך ייתכן שהאדם כשיר להתנגד לאלוהים? איזו סיבה יש לו להתלונן שוב על אלוהים? איך ייתכן שתהיה לו שוב עזות המצח להביט באלוהים? אלוהים משמיים ירד אל ארץ החטא הזו, המזוהמת מאין כמותה, והוא מעולם לא התמרמר או התלונן על האדם, אלא שהוא מקבל בשקט את ההרס[27] והדיכוי של האדם. הוא מעולם לא השיב לאדם על הדרישות בלתי סבירות שלו, מעולם לא דרש דרישות מוגזמות מהאדם, ומעולם לא דרש דרישות בלתי סבירות מהאדם. הוא בסך הכל עושה את כל העבודה שהאדם דורש מבלי להתלונן: הוראה, הארה, הוכחה, זיכוך במילים, הזכרה, שכנוע, ייעוץ, שיפוט וגילוי. איזה משלביו לא היה למען חייו של האדם? על אף שהוא הסיר את הסיכויים העתידיים של האדם ואת גורלו, איזה מהשלבים שאלוהים ביצע לא נועד לגורלו של האדם? איזה מהם לא היה למען להישרדותו של האדם? איזה מהם לא נועד לשחרור האדם מהסבל והדיכוי של כוחות החושך האפלים כמו הלילה? איזה מהם לא הה למען האדם? מי יכול להבין את לבו של אלוהים, שהוא כלבה של אם אוהבת? מי יכול לתפוס את לבו הנלהב של אלוהים? לבו הלהוט של אלוהים וציפיותיו המשולהבות נענו בלב קר, בעיניים אדישות וחסרות רגש, בנזיפות ועלבונות חוזרים ונשנים מצד האדם, בהערות פוגעות ובעוקצנות וזלזול. הם נענו בלעגו של האדם, בדריסתו ודחייתו, בחוסר תפיסתו, באנחתו, בהתנכרותו ובהתרחקותו, ואך ורק בהונאה, מתקפות ומרירות. מילים חמות נענו בעזות מצח ובהתרסה של אלף אצבעות מנוענעות לשלילה. אלוהים לא יכול לעשות דבר אלא לשאת זאת בראש מורכן ולשרת את בני האדם כשור מסור.[28] כל כך הרבה פעמים, אלוהים ראה את השמש והירח; כל כך הרבה פעמים, הוא הביט בכוכבים; כל כך הרבה פעמים, הוא יצא עם שחר וחזר בשעת דמדומים, והתהפך על משכבו לנוכח ייסורים האדירים פי אלף מהכאב של עזיבתו את אביו, ולנוכח התקפות האדם ושבירתו את האדם, ולנוכח טיפולו באדם וגיזומו את האדם. ענוותו וחביונו של אלוהים נענו באמונות התפלות[29] של האדם, בהשקפות הלא הוגנות של האדם וביחסו. האלמוניות, ההבלגה והסובלנות שלו נענו במבטו תאב הבצע של האדם. האדם מנסה להלום באלוהים ולהרוג אותו ללא נקיפות מצפות, והוא מנסה לרמוס את אלוהים. יחסו של האדם ביחסו לאלוהים הוא כזה של "פיקחות נדירה", ואלוהים, שהאדם מתעמר בו ובז לו, נרמס תחת רגליהם של רבבות בני אדם בעוד האדם עצמו עומד זקוף, כאילו הוא מלך הארמון, כאילו הוא רוצה "לזכות לכוח אבסולוטי",[30] להיות במרכז העניינים מאחורי הפרגוד, להפוך את אלוהים ל"במאי מאחורי הקלעים", המצפוני והצייתן, שלא רשאי להתנגד או לגרום לבעיות. אלוהים חייב לגלם את התפקיד של הקיסר האחרון, עליו להיות בובה על חוט[31] ללא כל חירות. מעשיו של האדם בל יתוארו, ולכן איך ייתכן שהוא כשיר לבוא בדרישות כאלה ואחרות לאלוהים? איך ייתכן שהוא כשיר להציע הצעות לאלוהים? איך ייתכן שהוא כשיר לדרוש שאלוהים יאהוד את חולשתו? איך ייתכן שהוא ראוי לרחמיו של אלוהים? איך ייתכן שהוא ראוי לרוחב הלב של אלוהים פעם אחר פעם? איך ייתכן שהוא ראוי למחילתו של אלוהים פעם אחר פעם? איפה מצפונו? הוא שבר את לבו של אלוהים לפני זמן רב. הוא הותיר את לבו של אלוהים שבור לחתיכות זה מכבר. אלוהים בא אל קרב בני האדם בהתלהבות ובהתחשבות, בתקווה שהאדם ינהג בו באדיבות, ושהאדם ינהג בו ולו במעט חום. עם זאת, האדם מנחם את לבו של אלוהים לאט מאוד. כל מה שהוא קיבל הוא מתקפות מתגלגלות וגדלות ככדור שלג[32] וייסורים. לבו של האדם יותר מדי תאב בצע; רצונו של האדם גדול מדי, הוא לעולם לא יודע שובע; האדם תמיד שובב ופזיז; הוא לעולם לא נותן לאלוהים חירות או חופש ביטוי, והוא לא מותיר לאלוהים ברירה אלא לנחול השפלה ולאפשר לאדם לתמרן אותו כאוות נפשו.

מתוך 'עבודה והיווכחות (9)' ב'הדבר מופיע בבשר'

36. מהבריאה עד היום, אלוהים סבל כל כך הרבה כאב, ועבר כל כך הרבה מתקפות. אולם עד היום, האדם עדיין לא מקל בדרישותיו מאלוהים. הוא עדיין חוקר את אלוהים, והוא עדיין לא סובלני כלפיו כלל, ורק מייעץ לו, מבקר אותו ומטיל עליו משמעת, כאילו הוא מפחד מאוד שאלוהים יצעד בנתיב השגוי, שאלוהים על פני האדם אכזרי וחסר היגיון, כאילו הוא משתולל או כאילו שאלוהים לא יגיע לשום הישג. זה תמיד היחס של האדם לאלוהים. איך ייתכן שזה לא יעציב את אלוהים? בכך שאלוהים התגלם כבשר ודם, הוא סבל כאב והשפלה אדירים. אם כן, גורע אף יותר לדרוש מאלוהים יקבל את תורתו של האדם. בואו אל קרב בני האדם נישל אותו מחירות, כאילו שהוא נאסר בשאול, והוא קיבל את ניתוחו של האדם מבלי להתנגד כהוא זה. זה דבר מביש, הלא כן? בכך שישוע בא אל קרב משפחה של אדם רגיל, הוא סבל עוולות איומות. אפילו יותר משפילה העובדה שהוא בא אל העולם המאובק הזה והצטנע באופן עמוק ולבש בשר שגרתי לגמרי. בכך שהוא הופך לבן אנוש עלוב, אלוהים המרומם לא סובל מצוקה, הלא כן? והוא עושה את כל זאת למען האנושות, הלא כן? האם היו זמנים כלשהם שבהם הוא חשב על עצמו? לאחר שהיהודים דחו אותו והמיתו אותו, ולאחר שבני האדם לעגו לו ולגלגו בו, הוא מעולם לא התלונן בפני השמיים או מחה בפני הארץ. כיום, הטרגדיה הזו בת אלפי השנים חזרה והופיעה בקרב העם הזה, הדומה לעם היהודי. הם עושים את אותם חטאים, הלא כן? מה הופך את האדם לכשיר לקבל את הבטחותיו של אלוהים? הוא מתנגד לאלוהים ואז מקבל את ברכותיו, הלא כן? מדוע האדם אף-פעם לא נשפט או מחפש את האמת? מדוע הוא אף-פעם לא מתעניין במה שאלוהים עושה? איפה צדיקותו? איפה הגינותו? האם יש לו החוצפה לייצג את אלוהים? איפה חוש הצדק שלו? כמה מהדברים שהאדם אוהב אהובים על אלוהים? האדם לא מסוגל להבדיל בין מזרח ומערב,[33] הוא תמיד מבלבל בין שחור ולבן, הוא מדחיק צדק ואמת ומעלה ומרומם חוסר הגינות ורשע. הוא מבריח את האור ומדלג בחשיכה. בני האדם שמחפשים את האמת ואת הצדק מבריחים את האור במקום זאת, ובני האדם שמחפשים את אלוהים רומסים אותו מתחת לרגליהם ומרוממים את עצמם. האדם הוא כמו שודד.[34] איפה ההיגיון שלו? מי יכול להבדיל בין טוב ורע? מי יכול לדגול בצדק? מי מוכן לסבול למען האמת? בני האדם אכזריים ושטניים! לאחר שהם מסמרו את אלוהים לצלב, הם מוחאים כפיים ומריעים, ומייללים בפראות ללא הפסק. הם כמו תרנגולות וכלבים; הם קושרים קשר וזוממים; הם ייסדו מלכות משלהם; ההתערבות שלהם לא הותירה אף מקום כפי שהיה. הם עוצמים עיניים ומייללים בטירוף ללא הפסקה בעודם לכודים יחדיו בלול. אווירה בומבסטית מתפשטת – היא שוקקת ומלאת חיים. צצים עוד ועוד בני האדם שנוהים אחר אחרים בעיוורון, והם כולם נושאים באוויר את שמותיהם ה"מהוללים" של אבות אבותיהם. הכלבים והתרנגולות האלה דחפו את אלוהים לפינה אחורית בדעתם זה מכבר, והם מעולם לא התייחסו כהוא זה למצבו של לבו של אלוהים. מה הפלא שאלוהים אומר שהאדם הוא כמו כלב או תרנגולת – כלב נובח שגורם למאות כלבים אחרים ליילל אחריו. כך הוא הביא את עבודתו של אלוהים להווה ברעש ובצלצולים, בלתי להתייחס לטיבה של העבודה, לשאלה אם יש צדק ולשאלה אם יש לאלוהים מקום ללכת אליו, לטיב המחר, לעליבותו שלו ולסיאובו שלו. האדם מעולם לא חשב כל כך הרבה ומעולם לא דאג ליום המחר, והוא אסף לחיקו את כל הדברים המועילים והיקרים ולא הותיר לאלוהים דבר פרט לפסולת ולשאריות.[35] כמה שהאנושות אכזרית! האדם לא מותיר לאלוהים אף רגש, ולאחר שהוא טורף את כל כולו של אלוהים, הוא משליך את אלוהים הרחק מאחוריו ולא מתייחס עוד לקיומו. הוא נהנה מאלוהים, אך הוא מתנגד לאלוהים ורומס אותו תחת רגליו, תוך שהוא מודה לאלוהים ומהלל אותו בשפתיו. הוא מתפלל לאלוהים ונסמך על אלוהים, תוך שהוא גם מרמה את אלוהים. הוא "מרומם" את שמו של אלוהים, ומרים את מבטו להביט בפניו של אלוהים, אך הוא גם יושב על כס מלכותו של אלוהים בחוצפה וללא בושה ושופט את "רשעותו" של אלוהים. בדבריו, הוא אומר שהוא אסיר תודה לאלוהים, והוא מביט בדברי האל, אך בלבו הוא מטיח באלוהים דברי גינוי. הוא "סובלני" אל אלוהים, אך הוא מדכא את אלוהים, ובשפתיו הוא אומר שהדבר נעשה למען אלוהים. בידיו, הוא מחזיק את הדברים של אלוהים, ובפיו הוא לועס את המזון שאלוהים נתן לו, אך עיניו נעוצות בקור ובחוסר רגש באלוהים, כאילו האדם רוצה לזלול את כל כולו. הוא מביט באמת אך הוא ממשיך להתנגד ואומר שהיא תכסיס של השטן. הוא מביט בצדק אך כופה עליו להפוך להכחשה עצמית. הוא מביט במעשיו של האדם, אך מתעקש שהם מה שאלוהים הינו. הוא מביט בכישרונותיו הטבעיים של האדם, אך הוא מתעקש שהם האמת. הוא מביט במעשיו של אלוהים אך מתעקש שהם יהירות ושחצנות, התרברבות וצדקנות. כשהאדם מביט באלוהים, הוא מתעקש לתייג אותו כאנושי, והוא מנסה מאוד להושיב אותו במקומו של יציר נברא שמשתף פעולה עם השטן. הוא יודע היטב שמדובר באמירותיו של אלוהים, אך הוא קורא להם רק כתבים של בן אדם. הוא יודע היטב שרוח האל התגשמה כבשר ודם, שאלוהים התגלם כבשר ודם, אך הוא רק אומר שהבשר הזה הוא צאצא[36] של השטן. הוא יודע היטב שאלוהים צנוע ונסתר, אך הוא אומר שהשטן בויש ושאלוהים ניצח. איזה לא-יוצלח! האדם אפילו לא ראוי לשרת ככלב שמירה! הוא לא מבדיל בין שחור ולבן ואפילו מעוות שחור כך שיהיה לבן. האם כוחותיו של האדם והמצור שלו על אלוהים יכולים לשאת את יום שחרורו של אלוהים? לאחר שהאדם התנגד לאלוהים במתכוון, לא אכפת לו כלל, והוא אפילו מוכן להמית את אלוהים ולא להניח לו להתגלות. איפה הצדיקות? איפה האהבה? הוא יושב לצד אלוהים ודוחף את אלוהים אל ברכיו כדי שיתחנן למחילה, כדי שאלוהים יישמע לכל הסדריו של האדם, וכדי שהוא יקבל ללא עוררין את כל התמרונים של האדם. האדם גורם לאלוהים לפעול בהתאם למעשיו שלו בכל אשר הוא יפנה, ואחרת הוא רותח מזעם[37] ומתמלא חמה. איך ייתכן שאלוהים לא יהיה שרוי באבל תחת השפעה כזו של חושך שמעוותת שחור כך שיהיה לבן? איך ייתכן שהוא לא ידאג? מדוע נאמר שכאשר אלוהים החל בעבודתו האחרונה, הדבר היה כמו שחר של תקופה חדשה? מעשיו של האדם כה "עשירים", כך ש"המעיין הלא נגמר של מים חיים" "משקה" את ללא-הרף את השדה שהוא לבו של האדם, בעוד "מעיין המים החיים" של האדם מתחרה באלוהים ללא נקיפות מצפון.[38] השניים סותרים זה את זה, והמעיין מקיים את בני האדם במקום אלוהים ללא סייג, והאדם משתף איתו פעולה ללא כל שיקול של הסכנות שבכך. ומה התוצאה? הוא משליך את אלוהים מעליו ומרחיק אותו ממנו אל מקום שבו בני האדם לא יתייחסו אליו, משום שהוא פוחד שאלוהים ימשוך את תשומת לבם, ומשום שהוא חושש מאוד שמעיין המים החיים של אלוהים יפתה את האדם ויפיל אותו בנחלתו של אלוהים. לפיכך, לאחר שהאדם חווה שנים כה רבות של דאגות ארציות, הוא זומם וחורש רעה נגד אלוהים, ואפילו הופך את אלוהים למטרת הענישה שלו. נדמה שאלוהים הפך לקורה בין עיניו, והוא נואש לתפוס את אלוהים ולהשליך אותו לאש כדי לזכך ולנקות אותו. לנוכח חוסר הנוחות של אלוהים, האדם מכה על חטא וצוחק. הוא מתרונן ואומר שאלוהים צלל גם הוא לזיכוך, ואומר שהוא יטהר את הפגמים המטונפים של אלוהים, כאילו זה דבר רציונלי וסביר, וכאילו שאלו השיטות ההוגנות וההגיוניות של השמיים. ההתנהגות האלימה הזו של האדם נראית גם מכוונת וגם לא מודעת. האדם מגלה גם את פרצופו המכוער ואת נשמתו הדוחה והמטונפת וגם את המראה העלוב של קבצן. לאחר שהוא השתולל בכל מקום, הוא מאמץ מראה עלוב ומתחנן למחילה משמיים, כשהוא נראה כמו כלב פאג. האדם תמיד מתנהג באופן בלתי צפוי; הוא תמיד "רוכב על טיגריס כדי להפחיד את הזולת"; הוא מצטרף להנאות בכל הזדמנות; הוא לא מתייחס כלל ללבו של אלוהים; הוא לא משווה כלל בינו לבין מצבו שלו. הוא בסך הכל מתנגד לאלוהים בשקט, כאילו אלוהים פגע בו ושהוא צריך לא להתייחס אליו כך, וכאילו השמיים עיוורים ומקשים עליו בכוונה. לכן, האדם תמיד מבצע מזימות זדוניות ולא מקל בדרישותיו מאלוהים כהוא זה. הוא מביט הלאה בעיניים של טורף ונועץ מבטים זועמים באלוהים בכל מהלך. הוא אף-פעם לא חושב שהוא אויבו של אלוהים, והוא מקווה שיבוא יום שבו אלוהים יעלים את הערפל, יבהיר את הדברים, יושיע אותו מ"פיו של הטיגריס" ויתנקם בשמו. מדי יום, בני האדם עדיין לא חושבים שהם מגלמים תפקיד מנוגד לאלוהים שגילמו בני אדם כה רבים לאורך העידנים. איך ייתכן שהם ידעו שבכל מעשיהם, הם סטו מהדרך זה מכבר, ושכל מה שהם הבינו מוקף זה מכבר בים?

37. מי אי-פעם קיבל את האמת? מי אי-פעם קיבל את אלוהים בברכה ובזרועות פתוחות? מי אי-פעם ייחל בשמחה להופעתו של אלוהים? התנהגותו של האדם נרקבה זה מכבר, והוא חילל את מקדש האל זה מכבר ושינה אותו לבלי היכר. במקביל לכך, האדם עודנו ממשיך בעבודתו שלו, ותמיד מביט בהתנשאות באלוהים. נדמה שהתנגדותו לאלוהים הפכה לחקוקה באבן ולקבועה, וכתוצאה מכך, הוא מעדיף להיות מקולל על פני התעמרות נוספת מצד דבריו ומעשיו. איך ייתכן שבני אדם כאלה יוכלו להכיר את אלוהים? איך ייתכן שהם ימצאו מנוחה עם אלוהים? ואיך ייתכן שהם יהיו ראויים להתייצב בפני אלוהים?

מתוך 'עבודה והיווכחות (9)' ב'הדבר מופיע בבשר'

38. העברתי ימים ולילות רבים עם האדם, שכנתי בעולם ביחד עם האדם ומעולם לא באתי בדרישות נוספות אל האדם. אני רק מכוון את האדם הלאה והלאה. אני איני אלא מכוון את האדם, ולמען גורלה של האנושות, אני מבצע את עבודת ההסדרה ללא-הרף. מי אי-פעם הבין את רצונו של האב שבשמיים? מי חצה בין השמיים והארץ? אני כבר לא רוצה לבלות עם האדם "בזקנתו", משום שהאדם מיושן מדי, ומשום שהוא לא מבין דבר, ושהדבר היחיד שהוא יודע הוא להתפטם בסעודה שערכתי לו, באדישות מוחלטת לכל דבר אחר – הוא לעולם לא חושב על אף דבר אחר. האנושות קמצנית מדי, והרעש, העגמומיות והסכנה בקרב בני האדם רבים מדי. לכן, אני לא רוצה לחלוק איתם את הפירות רבי הערך של ההתגברות שמושגים במהלך אחרית הימים. האדם מוזמן ליהנות מהברכות העשירות שהוא עצמו יצר, מכיוון שהאדם לא מקבל אותי בברכה – מדוע שאכפה על האנושות לחייך חיוך מזויף? כל פינה בעולם נעדרת חום, ואין זכר לאביב בכל רחבי נופי העולם, מכיוון שהאדם נעדר כל חום, כמו יצור החי במים – הוא כמו גווייה, ואפילו הדם הזורם בעורקיו הוא כמו קרח קפוא המצנן את לבו. איפה החום? האדם מסמר את אלוהים לצלב ללא סיבה, ולאחר מכן, הוא לא נתקף בשום דאגה. איש לא חש חרטה מעולם, והרודנים האכזריים האלה עדיין מתכננים "ללכוד את בר האנוש בעודו בחיים"[39] פעם נוספת, להציב אותו מול כיתת יורים ולשים קץ לשנאה שבלבם. איזו תועלת יש בכך שאשאר בארץ המסוכנת הזו? אם אשאר, הדבר היחיד שאגרום לאדם הוא סכסוך ואלימות, וצרות עד בלי די, משום שמעולם לא הבאתי לאדם שלום, אלא רק מלחמה. אחרית הימים של האנושות חייבת להיות מלאה במלחמה, ויעדו של האדם חייב להתמוטט באלימות ובסכסוך. אני לא מוכן "לחלוק" את "עונג" המלחמה, ואני לא מסכים ללוות את שפיכות הדמים ואת ההקרבה של האדם, משום שדחייתו של האדם גרמה לי ל"דכדוך", ואני לא מעז להביט במלחמות האדם. האדם מוזמן להילחם כאוות נפשו, אבל אני רוצה לנוח, אני רוצה לישון – השדים יכולים להיות בני לווייתה של האנושות במהלך אחרית הימים שלה! מי יודע מה רצוני? משום שהאדם לא מקבל את פניי בברכה, ומשום שהוא מעולם לא חיכה לבואי, אני יכול רק להיפרד ממנו לשלום, ואני מעניק לו את יעדה של האנושות, מוריש את כל העושר שלי לאדם, זורע את חיי בקרב בני האדם, נוטע את נטע חיי בשדה לבו של האדם, מוריש לו זיכרונות עולם, מוריש לאנושות את כל אהבתי ונותן לאדם את כל מה שהוא נוצר בלבו לגביי, כמתנת אהבה שדרכה אנחנו כמהים זה אל זה. הלוואי שהיינו אוהבים זה את זה לעולמים, ושהאתמול הוא הדבר הטוב שאנחנו נותנים זה לזה, מכיוון שכבר הענקתי את כל כולי לאנושות – אילו תלונות יכולות להיות לאדם? כבר הורשתי לאדם את כל חיי, ובלי לומר מילה, עמלתי קשה כדי לחרוש את ארץ האהבה היפהפייה למען האנושות. מעולם לא באתי לאדם בדרישות הוגנות, ולא עשיתי דבר אלא להישמע להסדריו של האדם וליצור יום מחר יפה עוד יותר למען האנושות.

מתוך 'עבודה והיווכחות (10)' ב'הדבר מופיע בבשר'

39. התגלמותו של אלוהים כבשר ודם שלחה גלי הלם ברחבי כל הפלגים והזרמים, היא "הפרה" את הסדר המקורי שלהם וזעזעה את לבם של כל בני האדם הכמהים להופעתו של אלוהים. מי לא מעריץ אותו? מי לא משתוקק לראות את אלוהים? אלוהים נמצא בקרב בני האדם מזה שנים רבות, אך האדם מעולם לא הבין זאת. כיום, אלוהים עצמו הופיע והראה את זהותו להמונים – איך ייתכן שהדבר לא ממלא את לב האדם בעונג? פעם, אלוהים שיתף את האדם בשמחה ועצב, אך כיום הוא התאחד עם האנושות והוא מספר לה סיפורים עליה מימים עברו. לאחר שהוא יצא מארץ יהודה, בני האדם לא מצאו לו זכר. הם השתוקקו לפגוש שוב את אלוהים, מבלי לדעת שכיום הם פגשו אותו שוב והתאחדו איתו. איך ייתכן שזה לא יעורר מחשבות על יום האתמול? לפני אלפיים שנה, שמעון בר יונה, צאצאם של יהודים, ראה את ישוע המושיע ואכל איתו לאותו שולחן, ולאחר שהוא היה חסיד שלו במשך שנים רבות, הוא חש אליו חיבה עמוקה: הוא אהב אותו מעומק לבו – הוא אהב את האדון ישוע עמוקות. בני העם היהודי לא ידעו כלל שהתינוק זהוב השיער הזה, שנולד באבוס קריר, היה צלמו הראשון של אלוהים בהתגלמותו. הם חשבו שהוא היה כמוהם, ואיש לא חשב אותו לשונה – איך ייתכן שבני האדם היו מזהים את ישוע הרגיל והשגרתי הזה? בני העם היהודי חשבו אותו ליהודי בן זמנם. אף אחד לא הביט בו כבאלוהים חביב, ובני האדם רק באו אליו בדרישות בעיוורון ודרשו ממנו שייתן להם הון ושפע של חסדים, ושלום ושמחה. הם רק ידעו שכמו אדם אמיד, יש לו כל מה שאפשר לרצות. עם זאת, בני האדם מעולם לא התנהגו אליו כאל אדם אהוב. בני האדם של הימים ההם לא אהבו אותו, הם רק מחו נגדו ובאו אליו בדרישות בלתי רציונליות, והוא מעולם לא התנגד, אלא העניק לאדם ללא-הרף מחסדיו, על אף שהאדם לא הכיר אותו. הוא אך ורק העניק לאדם חום, אהבה ורחמים מבלי לומר מילה, ויתרה מזאת, הוא העניק לאדם דרכי נוהג חדשות והוביל את האדם מעבדות לחוק לחירות. האדם לא אהב אותו, אלא רק קינא בו וזיהה את כישרונותיו יוצאי הדופן. איך ייתכן שהאנושות העיוורת הייתה יודעת איזו השפלה עצומה סבל ישוע המושיע החביב כשהוא בא אל קרב האנושות? איש לא חשב על המצוקה שלו, איש לא ידע לגבי אהבתו לאלוהים האב, ואיש לא יכול היה לדעת לגבי בדידותו. אפילו שמרים הייתה אמו הביולוגית, איך ייתכן שהיא הייתה יודעת מה המחשבות שעברו בלבו של האדון ישוע הרחום? מי ידע לגבי הסבל הבלתי נתפס שעבר בר האנוש? לאחר שבני האדם של אותם ימים באו אליו בדרישות, הם דחקו אותו לפינה נידחת של דעתם בקרירות, והשליכו אותו החוצה. לכן הוא שוטט ברחובות, יום אחר יום, שנה אחר שנה, ונדד במשך שנים רבות עד שהוא חי שלושים ושלוש שנים קשות, חיים ארוכים וקצרים כאחד. כשבני האדם הזדקקו לו, הם הזמינו אותו לביתם בסבר פנים יפה וניסו לבוא אליו בדרישות, ולאחר שהוא נתן להם את תרומתו, הם מיד דחפו אותו החוצה מפתח ביתם. בני האדם אכלו את מוצא פיו, שתו את דמו ונהנו מהחסדים שהוא העניק להם, אך הם גם התנגדו לו, משום שהם אף-פעם לא ידעו מי העניק להם את חייהם. בסופו של דבר, הם מסמרו אותו אל הצלב, אך הוא עדיין לא פצה את פיו. אפילו כיום, הוא נשאר דומם. בני האדם אוכלים את בשרו, אוכלים את המזון שהוא מכין להם, צועדים בדרך שהוא פילס להם ושותים את דמו, אך הם עדיין מתכוונים לדחות אותו, והם למעשה מתנהגים אל אלוהים שנתן להם את חייהם כאל אויב, ובמקום זאת, הם מתייחסים לבני אדם שהם עבדים כמוהם כאל האב שבשמיים. בכך, הם מתנגדים לו במכוון, הלא כן? איך קרה שישוע מת על הצלב? האם אתם יודעים? בגד בו יהודה איש-קריות, שהיה קרוב אליו ואכל איתו, שתה איתו ונהנה איתו, הלוא כן? האם הסיבה לבגידתו של יהודה לא הייתה שישוע היה רק מורה רגיל וקטן? אם בני האדם באמת היו רואים שישוע יוצא מן הכלל, ושהוא הגיע מהשמים, איך ייתכן שהם מסמרו אותו בחיים לצלב במשך עשרים וארבע שעות, עד שלא נותרה נשימה באפו? מי יכול להכיר את אלוהים? בני האדם אך ורק נהנים מאלוהים בתאוות בצע שלא יודעת שובע, אך הם מעולם לא הכירו את אלוהים. הם קיבלו אצבע ולקחו את כל היד, והם גורמים לישוע להישמע לגמרי לפקודותיהם ולצוויהם. מי אי-פעם הפגין רחמים כלשהם כלפי בר האנוש, שאין לו מקום ללון בלילה? מי אי-פעם חשב לאחד איתו כוחות כדי להשלים את משימתו של אלוהים האב? מי אי-פעם הקדיש לו מחשבה? מי אי-פעם התחשב בקשייו? ללא אהבה כהוא זה, האדם מעקם אותו אנה ואנה. האדם לא יודע מה מקורם של אורו ושל חייו, והוא אך ורק עורך תוכנית סודית לצלוב שוב את ישוע של לפני אלפיים שנה, שחווה סבל בקרב בני האדם. האם ישוע באמת מעורר כזו שנאה? האם כל מעשיו נשכחו מזמן? השנאה שהתערבבה במשך אלפי שנים תתפרץ סוף-סוף. אתם, שהנכם כמו היהודים של פעם! מתי היה ישוע עוין אליכם, שאתם שונאים אותו כל כך? הוא עשה כל כך הרבה, דיבר כל כך הרבה – האם דבר ממעשיו ודבריו לא מועיל לכם? הוא העניק לכם את חייו מבלי לבקש דבר בתמורה. הוא נתן לכם את כל כולו – האם אתם בכל זאת רוצים לאכול אותו בחיים? הוא נתן לכם את כל כולו מבלי לשמור אף חלק לעצמו, ומבלי ליהנות אי-פעם מכבוד עולם, מחום בקרב בני האדם, מאהבה בקרב בני האדם או מכל הברכות בקרב בני האדם. בני האדם כל כך נבזים כלפיו. הוא מעולם לא נהנה מכל העושר אשר על פני האדמה. הוא מקדיש את כל לבו הישר והלהוט לאדם. הוא הקדיש את כל כולו לאנושות – ומי אי-פעם נתן לו חום? מי אי-פעם נתן לו נחמה? האדם הפעיל עליו את כל לחצו, נתן לו את כל אסונותיו, כפה עליו את החוויות המצערות ביותר שעבר האדם והאשים אותו בכל העוולות, והוא קיבל זאת בשתיקה. האם הוא אי-פעם מחה? האם הוא אי-פעם ביקש פיצוי מאיש? מי אי-פעם הפגין כלפיו סימפתיה? כבני אדם רגילים, למי מכם לא הייתה ילדות רומנטית? למי מכם לא הייתה ילדות צבעונית? למי אין החום של בני האדם היקרים לו? למי אין אהבה מצד קרוביו וחבריו? למי אין כבוד מצד הזולת? למי אין משפחה חמה? למי אין הנחמה שמעיקים לו אנשי סודו? והאם אלוהים נהנה בכל אלה מעולם? מי אי-פעם נתן לו קצת חום? מי אי-פעם נתן לו קמצוץ של נחמה? מי אי-פעם הפגין כלפיו קצת מוסר אנושי? מי היה אי-פעם סובלני כלפיו? מי אי-פעם היה איתו ברגעים קשים? מי אי-פעם עבר איתו את חייו הקשים? האדם מעולם לא הקל מדרישותיו ממנו. האדם רק בא אליו בדרישות ללא נקיפות מצפות, כאילו בבואו של אלוהים לעולמו של האדם, עליו להיות שורו או סוסו של האדם, אסירו של האדם, ועליו לתת את כל כולו לאדם. ולא, האדם לעולם לא יסלח לו, לעולם לא יקל עליו, לעולם לא יקרא לו אלוהים ולעולם לא יעריך אותו. האדם מחמיר מדי ביחסו לאלוהים, כאילו הוא גמר בדעתו לענות את אלוהים עד המוות, ושרק לאחר מכן הוא יקל מדרישותיו מאלוהים. ולא, האדם לעולם לא ינמיך את הרף שהוא מציב לאלוהים בדרישותיו. איך ייתכן שאלוהים לא יתעב את האדם הזה? האין זו הטרגדיה של ימינו? אין לאדם כל מצפון. הוא חוזר ואומר שהוא יגמול לאלוהים על אהבתו, אך הוא מנתח את אלוהים ומענה אותו למוות. זה "המתכון הסודי" שלו לאמונה באלוהים, שאותו הוא קיבל בירושה מאבותיו, הלא כן? אין שום מקום שבו לא נמצאים "היהודים הקדומים", וכיום, הם עדיין עושים את אותה עבודה – הם עדיין מבצעים את אותה עבודה של התנגדות לאלוהים – אך הם מאמינים שהם מרוממים את אלוהים. איך ייתכן שעיניו של האדם יכירו את אלוהים? איך ייתכן שהאדם הבשר והדם יתייחס לאלוהים כאל אלוהים בהתגלמותו כבשר ודם שהגיע מרוח האל? מי מבין בני האדם יכול להכיר אותו? איפה האמת בקרב בני האדם? איפה ישנה צדיקות אמיתית? מי מסוגל להכיר את טבעו של אלוהים? מי יכול להתחרות עם אלוהים בשמיים? מה הפלא שכאשר אלוהים בא אל קרב בני האדם, איש לא הכיר את אלוהים, והאנושות דחתה אותו. איך ייתכן שהאדם יסבול את קיומו של אלוהים? איך ייתכן שהאדם יניח לאור להבריח את החושך בעולם? כל זאת המסירות המכובדת של האדם, הלא כן? זו ההיווכחות הישרה של האדם, הלא כן? ועבודתו של אלוהים מתמקדת בהיווכחות של האדם, הלא כן? הלוואי שתמזגו בין עבודתו של אלוהים והיווכחותו של האדם, תבססו קשר טוב בין האדם ואלוהים, ותמלאו את החובה שהאדם צריך למלא כמיטב יכולתו. כך, כתוצאה מכך, עבודתו של אלוהים תבוא אל קצה והוא יסיים לזכות בכבוד!"

מתוך 'עבודה והיווכחות (10)' ב'הדבר מופיע בבשר'