61. לא קל להיות אדם ישר
זישין העיר ווהאן, מחוז הוביי
באמצעות אכילת דברי אלוהים ושתייתם והאזנה לדרשות, התחלתי להבין את החשיבות שבלהיות אדם ישר, והתחלתי לתרגל להיות אדם ישר. לאחר זמן מה, גיליתי שנוכחתי במידת-מה בהוויית אדם ישר. לדוגמה: בעת תפילה או שיחה עם אדם, הייתי מסוגלת לדבר מהלב ולומר את האמת. גם הייתי מסוגלת לקחת ברצינות את מילוי חובותיי, וכשחשפתי שחיתות, יכולתי להיפתח בפני אנשים אחרים. בשל כך חשבתי שלהיות אדם ישר זה דבר שדי קל ליישם, וכלל לא קשה כפי שמציינים דברי אלוהים. "רבים יעדיפו דין גיהינום על פני התנהגות ודיבור כנים." רק מאוחר יותר יכולתי להעריך מניסיון שבאמת לא קל לבן אדם מושחת להיות אדם ישר. דברי אלוהים נכונים בהחלט ולגמרי לא מוגזמים.
כשערכתי מאמרים יום אחד, ראיתי שאחות מצוות העריכה של אחד המחוזות טובה ממני, בין אם בכתיבת מאמרים או בעריכתם. אז חשבתי: עליי להקפיד יותר במאמרים שהיא ערכה, למקרה שהמנהיגים יראו שהיא עורכת מאמרים טוב ממני ויקדמו אותה, דבר שיסכן את מעמדי שלי. לאחר שבחנתי וניתחתי את העניין, זיהיתי שמדובר במפגן של מאבק על תהילה ורווח, קנאה בכישרון אמיתי והדרת אלה ששונים ממני. במהלך פגישה, רציתי במקור להכריז בגלוי על שחיתותי, אבל אז חשבתי: אם אביע את כוונותיי המרושעות, כיצד שותפתי והאחות מהמשפחה המארחת יראו אותי? האם הם יאמרו שלבי זדוני מדי ושאופיי מרושע מדי? תשכחי מזה, אמרתי לעצמי, מוטב שלא לומר זאת. זו רק מחשבה, וזה לא כאילו שבאמת עשיתי את זה. לכן פשוט אמרתי כדרך אגב שמאוד נלחצתי שאוחלף כשראיתי מישהי אחרת עורכת מאמרים היטב, והסתרתי את הצד האפל באמת שלי. לאחר מכן, האשמה בלבי גברה במידה ניכרת. לכן נשבעתי לאלוהים שזה יקרה רק פעם אחת, ושבפעם הבאה בהחלט אתרגל התנהגות של אדם ישר.
מספר ימים לאחר מכן, בעודי מפטפטת, שמעתי את האחות מן המשפחה המארחת אומרת כמה טובות היו שתי אחיות שהתגוררו בביתה (ושאותן הכרתי). אולם היא מעולם לא אמרה דבר שיעיד אם אני טובה בעיניה או לא, דבר שמאוד העציב את לבי. כדי לשפר את דעתה עליי, פירטתי את מגרעותיהן של שתי האחיות הללו בזו אחר זו, וכך רמזתי שהן לא טובות כמוני. לאחר שאמרתי זאת, גם הבנתי שמה שאמרתי לא היה הולם, ושכוונתי ומטרתי היו להשפיל אחרים כדי לרומם את עצמי. אולם הייתי נבוכה מכדי להיפתח בפניהן, אז אמרתי לאחות מהמשפחה המארחת: "כששמעתי אותך משבחת את שתי האחיות הללו, חשתי שיש לך כמה אלילים בלבך, ולכן אני חייבת לפגום בתדמיתן מעט כדי שלא תישאי את עינייך לאנשים". ברגע שקולי נדם, האחות שהייתה שותפתי לעבודה אמרה: "זה תלוי אם היו לך מניעים נסתרים כלשהם. אם כן, זה בוגדני מדי. אם לא, אז ניתן רק לומר שזה היה גילוי של שחיתות". כששמעתי אותה אומרת כך, התחלתי לפחד מאוד שאותיר עליהן רושם רע, לכן מיהרתי לנסות להסביר את עצמי: "לא היו לי מניעים נסתרים. פשוט לא הבעתי את זה נכון..." לאחר ההיגיון הצולע הזה חשתי נסערת מאוד בתוכי, וכשהתפללתי חשתי מואשמת במיוחד: את ערמומית מדי. את מדברת סחור-סחור, ממציאה שקרים, ומסתירה את האמת. את תמיד מחביאה ומסתירה את כוונות הזדון שלך ושאפתנותך היהירה. האין זו הונאת אלוהים? אפילו כך, עדיין לא הכיתי על חטא ורק התחננתי בפני אלוהים שיסלח לי. אולם טבעו של אלוהים בלתי ניתן לפגיעה, ומשמעתו של האל ירדה עליי תוך זמן קצר.
למחרת לפתע לקיתי בחום גבוה, וכל גופי דאב. בתחילה חשבתי שהצטננתי במהלך שנת הלילה ושמצבי יוטב אם רק אקח קצת תרופות. מי ידע שהתרופות לא תועלנה כלל, ויומיים לאחר מכן לא יכולתי לצאת כלל מן המיטה. יתרה מזאת, לשוני התנפחה והתקשתה, וגם גרוני התנפח ודאב בכאב כה עז עד שלא יכולתי לדבר. היה קשה מספיק לבלוע רוק, לא כל שכן לאכול. נוכח מחלה פתאומית זו נבהלתי, והתפללתי שוב ושוב לאלוהים בלבי. באותו רגע עלתה בי לפתע הכרה צלולה: מי הרשה לך לשקר? אם את משקרת עלייך להיענש. כך לשונך לא תחטא. רק אז הבנתי שנפלה עליי משמעתו של אלוהים. מיהרתי להתנצל בפני אלוהים בלבי: "הו, אלוהים, אני יודעת ששגיתי. אנא סלח לי. הפעם ללא ספק אֶפַתַח בפני אחרים". לאחר שהתפללתי הבחנתי שהכאב בגרוני הוטב במידה ניכרת. אולם כששותפתי והאחות מהמשפחה המארחת באו לשאול אותי מדוע חליתי פתאום, בתחילה רציתי לשפוך את כל האמת, אבל אז חשבתי: "מרגע שאפתח, רבים מן הדברים שאמרתי קודם לכן ייסתרו. האם הם יאמרו שאני ערמומית מדי? איך נסתדר בעתיד?" לאחר שחשבתי על הדברים הללו, עדיין לא היה לי האומץ לחשוף את האמת, ופשוט אמרתי כדרך אגב שחליתי מרוב געגועים הביתה. כשהם עזבו, אי-הנוחות שבלבי הרגישה כמו להב משסף. מעולם לא חשבתי שהשקרנוּת שלי תוכל להופיע בקלות ובאורח לא-רצוני כזה. שכבתי במיטה וחשתי לחץ בחזי וקשיי נשימה, כאילו עמדתי למות. חששתי להיחנק, ולכן למרות הכול גררתי את עצמי לפתוח את דלת החדר ולתת לו להתאוורר. מי היה מאמין שברגע שאגיע לדלת ארגיש שהעולם מסתחרר. הוא החשיך לנגד עיניי בזמן שרגליי כשלו וכל גופי התכסה בזיעה קרה. נשענתי כנגד קורת הדלת בכוח התנופה. ברגע זה הבזיקה בלבי שורה מדברי אלוהים: "איך ייתכן שארשה לבני האדם לשטות בי כך?" ('האופי שלכם כה עלוב!' ב'הדבר מופיע בבשר'). נוכח דברי אלוהים הזועמים והמלכותיים, חשתי את חמתו של אלוהים כלפיי, ולא יכולתי שלא להתחלחל מפחד. טבעו של אלוהים אינו ניתן לפגיעה, אולם למען המוניטין, המעמד והיוהרה שלי, בגדתי בנדרי פעם אחר פעם, רימיתי את אלוהים בעזות מצח. איך אלוהים יכול היה להרשות לי להתייחס אליו כך? התנשפתי בכבדות ואמרתי לאלוהים שוב ושוב בלבי: "הפעם ללא ספק אפתח, ללא ספק אפתח..." תחת עונשו ומשמעתו של אלוהים, לא הייתה לי לבסוף כל ברירה אלא לגלות את כל הסיפור לאחיות.
רק באמצעות חוויה זו הבנתי לבסוף שדברי אלוהים, לפיהם "רבים יעדיפו דין גיהינום על פני התנהגות ודיבור כנים" הם אכן נכונים ומכוונים כלפי אנשים ערמומיים כמוני. היות שאופיי הערמומי היה נטוע עמוק בתוכי והפך לחיי עצמם, להיות אדם ישר היה קשה יותר עבורי מלטפס לשמיים. פעם חשבתי שלהיות אדם ישר זה קל, אולם זה מפני שהתרגול שלי לא נגע בדברים שבעמקי נפשי והיה רק התנהלות על פני השטח שבוצעה בתנאי שכל אינטרס אישי לא היה מונח על הכף. אם הדבר היה משפיע על האינטרסים החיוניים שלי או על סיכויי לעתיד, יעדי, מעמדי וכבודי, אופיי הישן היה נחשף שוב ולא הייתי מסוגלת להיות אדם ישר. כשהאמת מולי, התחלתי להבין עמוקות את העובדה שבאמת לא קל להיות אדם ישר, במיוחד עבור אדם ערמומי כמוני. לעולם לא הייתי יכולה להיות אדם ישר מבלי להשיל כל העמדות הפנים וללא עונשו ומשמעתו של אלוהים. מעתה ואילך, אבקש את האמת באופן מצפוני, אקבל את כל דברי אלוהים, אבין טוב יותר את אופיי הערמומי שלי, אשיל מעליי את כל העמדות הפנים ואהיה אדם ישר, כדי שאוכל לחיות בצלמו האמיתי של בן אנוש.
עוד
ישועת האל הכול יכול
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה