וואנג לאן, בייג'ינג
6 באוגוסט, 2012
ב-21 ביולי 2012, השיטפון הגדול ביותר מזה שישים שנה קרע את הכפר שלנו לגזרים. האסון הגיע משמיים, ומי השיטפון היו מעורבבים בבוץ ואבנים אשר הרסו את כל הכפר שלנו. רוב הבתים נהרסו על ידי המים ומפולות הבוץ.
לאחר השעה חמש בערב ירדו גשמי זלעפות. היו שיטפונות ואבנים גדולות נפלו על הבית שלנו. מי השיטפונות שהיו מול הבית שלנו ומאחוריו היו רבים מאוד. הם סחפו את לול התרנגולות של בתי עם אלפי תרנגולות. הם סחפו את דירי החזירים וגם את החזירים. המים עמדו להגיע במהירות אל הבית שלנו. היו בינינו קשישה בת 94 ותינוק בן עשרה חודשים. היינו בחרדות. כשלקחתי את הקשישה בת ה-94 ואת התינוק לבניין גבוה יותר, המים החלו לחדור לבניין הנמוך. הגשם המשיך להכות. המים החלו לעלות לעבר החלק הגבוה של הבניין בשעה שהסתכלנו. לא הצלחתי לשלוט בעצמי. התקשרתי במהירות למנהיג הכפר, והוא אמר שאני צריכה לרוץ במעלה ההר ושמספיק קשה להם לחלץ את עצמם; כל אחד דואג לעצמו. הייתי בפאניקה וחשבתי לעצמי על המילים הבאות מדברי האל, "אני הוא שימיט עליכם את האסון ומובן שאני הוא זה שיתזמר אותו". ('עליכם לעשות מספיק מעשים טובים כדי להתכונן לייעודכם' ב'הדבר מופיע בבשר'). אמונה באלוהים פירושה לסמוך על אלוהים, אי אפשר לסמוך על אנשים. אז עמדתי בפתח הבית וקראתי בתחינה רמה לאלוהים: "אלוהים, הצל אותנו! אלוהים, הצל אותנו!" כל בני המשפחה כרעו על ברכיהם והתחננו: "אלוהים, אם נמות באסון הזה זה יהיה בצדק, כי אנחנו מרדניים יותר מדי. אם נצליח להימלט מהאסון הזה זה יהיה בזכות חסדך. נתחיל מחדש, נתייחס בכבוד לרצונך הטוב, נמלא את חובותינו, ונפיץ את הבשורה". החל להחשיך ולא העזנו לצאת החוצה. כל המשפחה ישבה ביחד ודיברנו על האחיזה של אלוהים בגורל האנושות, על איך אם אלוהים מחליט שאדם צריך למות, אין לאדם מקום שהוא יכול להתחבא בו, הוא לא יוכל להתחמק מידי האל, ושאנחנו לא מפחדים מהמוות.
ירדו גשמי זלעפות, ואז הם נרגעו, אך המשיכו לרדת במשך כל הלילה.
כשהשחר הפציע קמנו וראינו ערימה גדולה של סלעים וחול מעל הבית שלנו, ושהמים זרמו מסביב לבניין שבו בילינו את הלילה. זה היה מדהים. הסתכלתי על הבוץ ועל ההריסות שהיו בקדמת הבית שלנו ומאחוריו. עם כל המים מסביבנו והסלעים הגדולים שהיו מעלינו, הבניין שבו תפסנו מחסה היה הבניין המסוכן ביותר, אבל אף טיפת מים או בוץ לא חדרו פנימה. לעומת זאת, הבניין שבו לא היינו היה מוצף לחלוטין במים, והרבה דברים נסחפו במים. ממש ראינו את האהבה והישועה של אלוהים. לולא אלוהים ששמר עלינו והגן עלינו, אף אחד מאיתנו לא היה שורד. כל המשפחה הודתה לאלוהים מעומק הלב. זה היה אלוהים שהעניק לנו את הסיכוי הזה לחיים, ואנחנו צריכים להוקיר זאת ולעשות כמיטב יכולתנו מעתה והלאה כדי למלא את חובותינו ולהשביע את רצון האל!
מתוך 'מאה שאלות ותשובות בחקר הדרך האמיתית'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה