וואנג קאי
אבא שלי הוא רק מורה פשוט בבית הספר היסודי, ובמהלך ילדותי התגוררנו במעונות שבית הספר סיפק לצוות. חיינו חיים פשוטים וחסכניים, כמו שעשו רוב האנשים בתקופה קשה זו. הדבר שזכור לי ביותר הוא המשחקים בשטחי בית הספר עם ילדי המורים האחרים, לאחר שעות הלימודים. אחד הילדים בא ממשפחה הרבה יותר עשירה (אמו עבדה בלשכה למימון). כששיחקנו עד שכמעט החשיך, הוא היה מכין קערה של אטריות להכנה מהירה, שולף פיסת סופגנייה מטוגנת ואוכל אותן בתאווה. אנו, שאר הילדים, פשוט עמדנו בצד והבטנו בו ברעבתנות; ניחוח נהדר נישא אלינו וגרם לנו להזיל ריר. בכל פעם שזה קרה, קיבתי המתוסכלת היתה מקרקרת בקולי קולות, מה שתמיד הביך אותי. לא ידעתי מה לעשות. באותה תקופה התמרמרתי על העובדה שבאתי ממשפחה ענייה ושלאבי אין שום כישרונות – הוא אפילו לא יכול היה להרשות לעצמו חבילת אטריות להכנה מהירה... הבטחתי לעצמי שארוויח הרבה כסף ושאנהל אורח חיים שיעורר את קנאתם של אחרים.