לאמיתו של דבר, האדם שממלא את חובתו מגשים את כל מה שטמון בחובו של האדם, כלומר כל מה שהאדם מסוגל לו. כך מתמלאת חובתו. במהלך שירותו, מגרעותיו של האדם פוחתות בהדרגה באמצעות הניסיון המצטבר והתהליך של השיפוט שהוא חווה. מגרעותיו של האדם לא משבשות את חובתו או משפיעות עליה. מי שמפסק לשרת או נרתע ונסוג מתוך פחד מהמגרעות שעלולות להיות בשירות הוא גדול הפחדנים. אם האדם לא יכול להביע את שעליו הביע במהלך השירות, או אם הוא לא יכול להשיג את מה שאפשרי עבורו, ובמקום זאת הוא משתטה ויוצא ידי חובה, הרי שהוא איבד את התפקיד שצריך להיות ליציר נברא. אדם כזה נחשב לאפס מאופס, לבינוני, לחסר תועלת ולבזבוז של מקום. איך ייתכן שאדם כזה יתכבד בתואר של יציר נברא? האין הוא ישות מושחתת שנוצצת כלפי חוץ אך רקובה מבפנים? ...חובתו של האדם והשאלה אם הוא מבורך או מקולל אינן קשורות זו בזו. חובה היא הדבר שהאדם אמור להגשים – זוהי חובתו המחייבת שלא צריכה להיות תלויה בפיצוי, בתנאים או בסיבות. רק כך הוא ממלא את חובתו. בן אדם מבורך נהנה מכל טוב משהוא הופך מושלם לאחר שיפוט. אדם